סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע את האפשרות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, אם הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה. אפשרות זאת נוספת כמובן לאפשרות של קבלת פיצוי לאחר הוכחת הנזק שנגרם. וכך קובע הסעיף –
 "7א.    (א)    הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע  פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
    (ב)    במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
    (ג)    במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
    (ד)    לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
    (ה)    הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה –
    "מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
    "המדד החדש" – מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
    "המדד הבסיסי" – מדד חודש ספטמבר 1998".

סעיף 7א הוסף לחוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6), התשנ"ט-1998 (ס"ח 18). בעת הצגתה של הצעת התיקון בכנסת ציין חבר הכנסת דאז יונה יהב כי עד לאותו מועד התגבשה בפסיקה הזכות לקבלת פיצויים, למרות שהמעוול לא הצליח להוכיח את הנזק שנגרם לו וכלשונו – "הגיע הזמן לסגת מהראייה הנזיקית הזו ולאפשר תשלום פיצויים גם לאדם שהעוולה בוצעה נגדו, בעוד הוא לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הנקודתי לגבי הנזק הממשי שהעוולה הזו גרמה לו. ולא רק זאת, אלא אנו גם יוצרים כאן כלי לקיצור ההליכים. את הפיצויים האלה אפשר לפסוק לא רק בהליך אזרחי, אלא גם בהליך הפלילי. לכן, לאחר שכבר קיבלת את פסק-הדין  בהליך הפלילי, אינך צריך לחזור להליך אזרחי כדי לקבל את הפיצוי". הסכום שנקבע לעניין סעיף זה היה – 50,000 ₪.  במקרה שהוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק – כלומר 100,000 ₪.

סעיפים רלבנטיים נוספים הם סעיפים 19 ו-22. על פי סעיף 19, בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים רשאי הוא להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1)    לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2)    הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3)    הוא לא נתכוון לנפגע;
(4)    הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.
ואילו בסעיף 22 נקבע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הקדומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור –
(1)    במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם – להמתקת דינו;
(2)    במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים;
ההגיון העומד מאחורי האמור נובע כנראה מן הרצון למנוע חיטוט יתר העלול בעצמו לפגוע בשם טוב היות ויתכן שיהיה מיותר אם תידחה התביעה.

במסמך שפרסמה הלשכה המשפטית של הכנסת בתחום החקיקה והמחקר המשפטי בינואר 2012 הוצגה סקירה משווה אשר עסקה בסכומי הפיצוי בתביעות לשון הרע ובפרסום תגובת הנפגע או התנצלות בפניו. המסמך נכתב לקראת דיון בהצעה לתקן את החוק – תיקון מס' 10 (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011 והיא הציעה להגדיל במידה ניכרת את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק ל- 300,000 ש"ח, כאשר במקרה שהוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע התקרה תהיה 600,000 ש"ח.ההצעה גם ביקשה להטיל חובה חדשה על מפרסמים לפרסם את תגובתו המלאה של הנפגע מלשון הרע, ואם לא תינתן לו אפשרות זאת, בית המשפט יהיה רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 1.5 מיליון ₪. נציין כי במסמך נסקרו ההסדרים בחקיקה ב-4 מדינות – בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד ואירלנד. נציין כי התיקון האמור עורר תגובות חריפות ועדיין לא התקבל, אך אולי יש בהצעה כדי להצביע על מגמה (המתנגדים לתיקון טענו כי הטלת פיצויים לא פרופורציונאליים עלולה לפגוע קשות בחופש הביטוי, בעיתונות חופשית ובדיון הציבורי ואין בה צורך ממשי).

ומה המצב אצלנו?
באתר עיתון "גלובס" פורסם ב-26.1.09 מחקר שערך עו"ד שלומי וינברג, ובו מצא כי בכל בתי המשפט בארץ ניתנו בין השנים  1.1.2004 ל-1.9.2008 267 פסקי דין (ללא תביעות קטנות, פסקי דין שניתנו בפשרה או בהיעדר הגנה) אשר דנו בנושא לשון הרע. סכום הפיצוי הממוצע בכלל הערכאות עמד בפסקי דין אלה על 50,386 ש"ח, בשקלול של פסק דין חריג שניתן בעניין "כלל" והסתיים בהסכם פשרה שבו התקבל סכום של מיליון ש"ח כפיצוי על לשון הרע), ו-46,816 ש"ח – בלעדיו. אחת המסקנות הבולטות היתה שהסכומים הנפסקים נגד תאגידים גבוהים באופן משמעותי ביותר לעומת הממוצע. ללא התייחסות לפס"ד "כלל", הסכום הממוצע שנפסק, כאשר תאגיד היה הנתבע, היה 77,294 ₪ לעומת 46,816 ש"ח בממוצע – הפרש של כ-65%. בשקלול פסק-דין "כלל", ההפרש היה משמעותי עוד יותר – 117,412 ש"ח לעומת 50,386 ש"ח, סכום גבוה ב-133% מהממוצע. השאלה היא אם "כיס עמוק" לכאורה של תאגידים הוא הסיבה לשוני.
ממצא מעניין ואולי מעט מטריד של המחקר מתייחס למקרים שבהם אחד התובעים בתביעת לשון הרע הוא עורך דין. סכום הפיצוי הממוצע שנפסק לטובת עורך הדין, ללא התייחסות לפס"ד "כלל", הוא 40,593 ש"ח, נמוך משמעותית מהממוצע. ואילו כאשר התובע היה איש ציבור, שביקש לתבוע את עלבונו, סכום הפיצוי הממוצע שנפסק לטובתו היה גבוה משמעותית מסכום הפיצוי הממוצע – ב-51% – ועמד על סך של 70,717 ש"ח.

עו"ד וינברג וד"ר יובל קרניאל ערכו מחקר נוסף, שמסקנותיו פורסמו גם הן באתר "גלובס", המתייחס לפסקי דין בנושא לשון הרע שניתנו בערכאות השונות במהלך 3 השנים שבין 2010-2012.
על פי ממצאיהם ניתנו 157 פסקי דין, מתוכם 12 של בתי המשפט המחוזיים, ושניים של בית המשפט העליון. כמו כן, עולה מהמחקר כי חלה ירידה בגובה הפיצויים שפסקו בתי המשפט, לעומת מחקרים קודמים שנערכו בשנים עברו. קרוב למחצית מהתביעות (47.8%) הסתיימו בתשלום פיצויים שבין 10,000 ל-50 אלף ש"ח, ורק ב-14% מהתיקים שולמו פיצויים בגובה של יותר מ-50 אלף ₪. נמצא כי קיים שוני בסכומי הפסיקה בין בתי המשפט השונים. בראש המחמירים בתקופה שנבחנה עמד  בית משפט השלום באשדוד, עם שיעור פיצוי ממוצע של 51,200 ש"ח; לאחריו בית משפט השלום בירושלים, עם פיצוי ממוצע של 40,000 ש"ח; השלום בקריית גת (34,425 ש"ח); השלום תל-אביב (33,250 ש"ח); השלום ראשון-לציון (27,379 ש"ח); השלום בחיפה והקריות (17,900 ש"ח) והשלום בנצרת ( 12,100 ש"ח). הבדלים משמעותיים ניכרו גם בפיצויים הממוצעים שנפסקו בבתי משפט לתביעות קטנות, בין ירושלים לתל-אביב: בעוד שבירושלים הפיצוי הממוצע עמד על 7,875 ₪ אזי בתל-אביב הוא עמד על  3,875 ש"ח בממוצע.
המחקר בדק גם את גובה הפיצוי על תביעות בגין פרסומים באינטרנט, בהשוואה לנתון הכללי. מתברר כי הפיצוי הממוצע על תביעות לשון הרע בגין פרסומים ברשת עמד על 32,156 ש"ח, סכום נמוך בהשוואה לממוצע הכללי.  נתון מעניין נוסף במחקר זה הצביע על כך שבתביעות לשון הרע כנגד כלי תקשורת סכום הפיצויים שנפסק היה גבוה מהממוצע הכללי, ועמד על 46,739 ש"ח. עם זאת, השוואה למחקרים מהעבר גילתה כי גם בתחום זה חלה ירידה בשיעור הפיצוי. 
ולעניין עורכי דין, המחקר גילה כי כאשר התובע הוא עורך דין סכומי הפיצוי שוב קפצו כלפי מעלה לסכום ממוצע של 48,794 ש"ח. נציין כי ממצא זה עומד בניגוד למחקר שהובא לעיל ביחס לשנים 2004-2009. 
שיעורים חריגים של פיצוי נמדדו גם כאשר אחד הצדדים להליך היה חברה או תאגיד. במקרה של תאגיד שתבע, הפיצוי הממוצע היה  128,682 ש"ח ואם התאגיד היה נתבע –  היה הפיצוי הממוצע בסך של 111,833 ₪.

מחקר נוסף, שנעשה לגבי הפסיקה בנושא בשנת 2014 מראה כי בשנה זאת נרשם מספר שיא של תביעות לשון הרע וניתנו 318 פסקי דין, כשרובם התייחס לסכסוכים פרטיים. עם זאת, דווקא בסכומי הפיצויים שנפסקו היתה ירידה לעומת שנים קודמות. עו"ד צבי גלמן ממשרד אריאל שמר ושות' שערך סקר בנושא מצא כי הפיצוי הממוצע לתיק לשון הרע היה 37,300 ש"ח ב־2014, ואילו בשנת 2012 הפיצוי היה כ־45,000 ש"ח בממוצע, סכום נמוך לעומת הסכומים הנפסקים במדינות אחרות. ייתכן מאד שהסכומים הנמוכים הם מן הטעם שלא כל מי שמגיש תביעת לשון הרע מודע לכך שקיימת בפניו אפשרות  לתבוע פיצוי עבור נזק כללי, החורג מהסכום שנקבע בחוק כפיצוי ללא הוכחת נזק. 

כל מקרה נדון לגופו ואולם המודעות הגדלה והולכת, כמו גם הרצון ללמד את הציבור ולחנך למניעת אלימות באשר היא ואלימות מילולית בפרט, מביאה את בתי המשפט לנטיה לקבל תביעות מסוג זה ולפסוק פיצוי, אמנם הדרך עוד ארוכה עד שבתי המשפט יחלו לחייב בפיצויים משמעותיים אבל הכיוון בהחלט חיובי.
נשמח לייעץ ולהעניק שירות אישי בכל תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע